בן נורית וחנן. נולד ביום ל' בשבט תשמ"א (4.2.1981) בבאר שבע. אח בכור לרות ולסאלי. אסף, שהכל כינוהו אסי, היה תינוק מקסים עם עיניים שאומרות הכל ועם חיוך של מלאכים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'מולדת' בבאר שבע וסיימם בתיכון 'מקיף ח" בעיר. במהלך השנים עברה המשפחה להתגורר בלהבים.

אסי צמח מילד שובב לנער חסון ותוסס, שהיתמר לגובה של מטר ותשעים. הוא לא יכול היה לשבת אף רגע במנוחה וכל הזמן היה בתנועה. את הרגיעה מצא דרך העיסוק במוזיקה – ברוק הכבד – ובענפי הספורט הרבים והמגוונים שהתמחה בהם: צלילה, שחייה, דיג ובעיקר – רוגבי. אסי הצטיין ברוגבי, תחום שאותו בחן בעיניים חקרניות וסקרניות, והיה חבר בנבחרת ישראל, בה שימש ככוח מתפרץ או שובר התקפות יריב. בגיל שש-עשרה כבר היה לו אופנוע משלו. העצמאות של הרכיבה שיחררה הרבה קיטור וכנראה סללה את הדרך אל הטנק.

אהבת הבריות ושמחת החיים היו ממאפייניו הבולטים של אסי והתבטאו בחיבוק הרחב והחם – הפיזי והרוחני – שידע להעניק. חיוכו המאיר – הנאיבי אך גם השובב – שחשף שיני פנינים, הפך לסמלו המסחרי. לכל אורך התקופות הוא אסף ואימץ סביבו אנשים שנקרו בדרכו: חברים מבית הספר, שעמדו על תכונותיו הייחודיות, מורים, שעימם פיתח יחסי ידידות וקרבה או אחרים, שיד המקרה הביאה אותם לשיחה קצרה איתו ולאחריה נוצרו ידידויות של שנים. אסי תמיד קיבל כל אחד בזרועות פתוחות ובלב רחב, בלי דעה מוקדמת ועם אהבת אדם פשוטה וישירה ללא גבולות. הוא ידע לפרגן ואהב לשתף. לא אחת, כשהיה צורך בכך, ידע לתעל את ממדי גופו ולהפעיל כוח כדי להגיש עזרה ולחלץ ממצבים מביכים, גם את מי שלא הכיר.

אסי היה קשור בעבותות למשפחתו. קרבה מיוחדת שררה בינו לבין הסבים והסבתות: הוא שתה בצמא את סיפוריהם וביקש לשמוע ועוד ועוד, לחקור ולהעמיק בשורשיו. הוא הקפיד לשמור על קשר עם כל ענפי המשפחה, גם הרחוקים וגם עם המתגוררים מעבר לים.

פילוסופיית החיים של אסי היתה נדירה לאדם כה צעיר: החיים כערך עליון, כנות ויושר, אחדות המשפחה, אהבת הארץ והמדינה והרצון לתת. חברתו סיוון, שעימה היה לו קשר מיוחד ורב שנים, ושהפכה לבת משפחה, תיארה אותו כ"שילוב נדיר של נוכחותו הבולטת, גודל הגוף והעוצמה וחוזקו הפיזי, עם נשמה ונפש רכה של ילד, רגישות לאנשים ולבעלי חיים."

בשנתו האחרונה בתיכון, אסי כבר ידע שיהיה שריונר. בראשית אוגוסט 1999 התגייס לצה"ל, לחיל-השריון. הוא עבר מסלול לוחם ויצא לקורס מפקדי טנקים. בסיומו, הוצב בגדוד 'עשת', פיקד על צוות טנק ועסק בהכשרת חיילים ובנייתם כלוחמים. הטנק ייצג עבורו את הנוכחות החזקה, העוצמה וכוח חכם ומתוחכם אך היה לו ברור, כי הטנק הוא מכונת מלחמה דוממת ללא האדם שבתוכו. הוא ידע, שהצוות שבטנק חייב להיות בעל רמה מקצועית גבוהה ויכולת לחיות כצוות בתנאים קשים – באימון או במלחמה. הוא הכיר בכך שבטנק, כמו ברוגבי, עבודת הצוות והטקטיקה הקבוצתית היא שמנצחת. הוא התמסר לטנק בכל נימי נשמתו.

על דמותו של אסי כמפקד סיפר מפקד היחידה: "אסף היה מפקד טנק אשר דאג לחייליו דאגת אם ואב. חייליו היו תמיד בראש מעייניו וראה בטיפול בהם אבן היסוד החשובה ביותר. אסף היה בעל רוח לחימה והתלהבות, אשר נטעו כוח בשאר מפקדי הפלוגה, גם בשעות הקשות. אהבתו לחיים ויכולותיו הפיקודיות איפשרו לחייליו להגיע להישגים, אשר ספק אם היו מגיעים אליהם לולא אסף. כישוריו הפיקודיים, שמחת החיים והתפיסה כי טובת חייליו קודמת לכל, יצרו מפקד לדוגמה, ייחודי וכשרוני, אשר תכונותיו שמורות רק למעטים."

חוויית השירות טילטלה את אסי ו'הרעילה' אותו. גם בתקופה זו רכש חברים רבים – מהטירונות, מהגדוד, מהחטיבה וממשפחת השריון כולה. בשיר, שכתבו לו חייליו, באה לידי ביטוי ההערכה הרבה והאהבה שרחשו לו: "אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית/ אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית/ אם אתה שלם עם עצמך גם אם בנפשך יש לא פעם קרע/ אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה/ אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר/ 'כנראה שאני באמת ציוני ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני…'/ אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול הוא לא רק לנצח אלא להתמודד/ כי אז, אחי, ראוי אתה להיקרא – המפקד!"

אסי ניסה להדביק את בני משפחתו ב'חיידק' השריון ואף דירבן את סיוון, חברתו, לצאת לקורס קצינות. בעצמו חלם להיות קצין בצה"ל. בחופשות סוף השבוע היה מגיע הביתה עם זר פרחים לאמא, חיבוק גדול לאבא, שקית ממתקים לסאלי, מנת לוף לכלבה ועם סיפורים למכביר. הוא פרש את כנפיו המגוננות על אחותו רות והיה מוציא אותה לסיבוב פאבים.

במהלך שירותו הצבאי חלה אסי במחלה קשה ונלחם בה בעוז חודשים ארוכים. הוא הפגין נחישות ולא איפשר לנכות הפיזית לשבור את רוחו. הוא שידר אופטימיות וביטחון שהכל יהיה בסדר, חיזק את אלה שבאו לחזקו, וכל זאת תוך ייסורי תופת שעבר. במהלך תקופת המחלה קיבל עדכונים שוטפים מהחבר'ה ביחידה ואסף כל פיסת מידע על המתרחש. בכל דיווח חדשותי על פעולות צה"ל בשטחים היה מזהה מיד את הטנקים של הגדוד והחטיבה ואומר בגאווה "אלה החבר'ה שלי", אך גם לא חסך את שבט הביקורת למראה טנקים שלא נראו 'טיפ טופ'.

רב מספרם של החברים והידידים שמצאו באסי חבר של אמת. בני משפחתו מספרים: "גם בתקופת המחלה, שהיתה התקופה הקשה בחייך ובחיינו, בין מכאוב לטיפול, נוספו אט-אט אנשים חדשים סביבך, אנשים שנכנסו לרגע – מבקרים מזדמנים, מתנדבים, אנשי צבא ואף נושאי דרגות בכירות. כל אלה הציצו ונפגעו מאישיותך, מהאופטימיות שהפגנת, מהחמימות ומאהבת האדם שבך, מהגישה הישירה שלך, מהיכולת להסתכל במציאות בעיניים פקוחות ובאומץ, לברר מיהו האויב, כדי לדעת להתמודד."

ביום י"ז בחשוון תשס"ב (3.11.2001) נפטר אסי בבית-החולים תל השומר. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בלהבים. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. עשרים שנות חיים בלבד ניתנו לאסי. יכולתו וכישוריו רק החלו להנץ ולפרוח ואת חלומותיו הרבים לא הספיק להגשים.

לאחר נפילתו קיבלה משפחתו של אסי מכתבים רבים, שירים שנכתבו לזיכרו ועדויות על הרושם העז שהותיר בכל מי שפגש, בכל מהלך חייו: מורים, חברים, מפקדים ופקודים, מכרים וקרובי משפחה: "היה בך שקט, שתיקה שצופנת תבונה/ והיה חוסן מוצק של כתף וגו וזרועות/ והיתה מנוחה ושלווה בהילוך, בדיבור, בתנועות/ נזכור איך ידע מבטך להקשיב לזולת/ ונזכור איך ידעת לחייך – לפעמים חיוך נערי ושובב/ והיה זה חיוך שהסגיר מאחורי החוסן/ לבב של ילד חמים ונלבב."

כתב חבר לשירות: "איפה ניתן למצוא אנשים כמוך? מי שידע לשלב את מקצוע החיילות שאותו ביצע בצורה חסרת כל דופי, יחד עם אנושיות, רצון לעזור, רוח התנדבות והערך הכי חשוב בפנקס הערכים של צה"ל, הריעות."

כתבה חברתו: "הכול לא כרגיל/ ולעולם לא יהיה/ תישאר צלקת אי-שם בלב/ וזיכרונות בראש/ שידאגו לשמור אותך/ חי ואוהב/ במלוא קומתך/ עם אותו חיוך/ ואותו מבט/ כך אני זוכרת אותך."

כותבים בני המשפחה: "אמנם הכל לא כרגיל ובכל זאת המורשת שהשאיר אסף השפיעה על כולנו, בני המשפחה וחברים, כל אחד על פי דרכו. רות התגייסה לצה"ל ובחרה לשרת בשריון, עברה הכשרה כמדריכת שריון ובעקבות אסי לקחה על עצמה מסלול המשך ייחודי, קורס מט"קים (מפקדי טנקים), וביום 10.7.2003 סיימה בהצלחה את הקורס כבת הראשונה בצה"ל."